ביהמ"ש קיבל את רצונם של קטינים שאביהם רצח את אימם לגור עם הסבים מצד האב

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ. מרכוס) מיום 11.8.09 בתמ"ש 14816/00, 14814/00.

השופט י' צבן:

1.         הקטינים ענ' ילידת 19.4.1995 וער' יליד 2.7.1997 התייתמו מאמם לאחר שאביהם רצח את אמם והוא מרצה עונש מאסר עולם. השאלה הינה היכן יגורו הילדים: האם אצל הורי האם המנוחה, האם אצל הורי האב הכלוא או שמא בפנימייה. בית משפט לענייני משפחה שמע מומחים, שמע את הקטינים, שמע ראיות, והכריע כי הפתרון הוא מציאת פנימייה או כפר ילדים שיענה על הצרכים של הקטינים.

הערעור שלפנינו מעלה בכל חריפותה את הדילמה למה יש לתת משקל רב יותר - לעמדת הקטינים המבקשים לגור אצל הורי האב או לעמדת מומחים כי יש לנתק את שני הקטינים מהויכוחים הבלתי פוסקים והאינסופיים בין שתי המשפחות ולהעבירם לפנימייה.

2.         האם והאב נישאו בשנת 1993 ונולדו להם שני ילדים, ענ' וער'. ביום 26.1.1999 נמצאה האם, מתה בביתה, האב נחקר ושוחרר. במשך שישה-עשר חודשים היו הילדים בחזקת האב. בחודש מאי 2000 נעצר האב על-ידי המשטרה והוגש נגדו כתב אישום על רצח אשתו. בחודש נובמבר 2001 הורשע האב ברצח של האם ברוב דעות. דעת המיעוט היתה כי יש להרשיעו בהריגה. בערעור בבית המשפט העליון נקבע פה אחד כי האב אשם ברצח ונידון למאסר עולם. האב לא השלים עם פסק דין זה אולם בקשתו למשפט חוזר נדחתה.

3.         כאשר האב נעצר הועברו הילדים להוריו, ח' וש' (הורי האב) (להלן - "הסבים (הורי האב)"), כיום בני 66 ו-74. בנוסף לסבים, טיפלה בילדים דודתם ש', אחותו של האב, רווקה, כיום בת 37, המתגוררת בבית הוריה.

המשיבים, הורי המנוחה, כיום בני 69 ו-72 (להלן - " הסבים (הורי האם)"), שהו באותן שנים בזימבבואה אשר באפריקה לצורך עבודתם. ביום 6.5.2002 הגישו הסבים (הורי האם) תביעה כנגד האב והסבים (הורי האב) לקביעת משמורת והעברת החזקה לסבים (הורי האם). בבית משפט למשפחה התנהלו דיונים ארוכים שנסובו על החזקת הקטינים והאפוטרופסות עליהם. בית המשפט נעזר בתסקיר פקידות סעד, חוות דעת מומחה, שמע עדויות ונתן את פסק דינו הראשון, ביום 24.8.03, בו קבע כי מקומם של הקטינים הוא אצל הסבים (הורי האם). כמו כן צומצמה סמכותו של האב כאפוטרופוס והוקנו סמכויות נרחבות לסבים (הורי האם). האב והסבים (הורי האב) לא השלימו עם פסק הדין וערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שנתן אף הוא פסק דין מפורט ומנומק ביום 8.8.2004 (ע"מ 464/03) ודחה הערעור.

4.         מאז פסק הדין הראשון של בית משפט למשפחה גרו הקטינים בבית הסבים (הורי האם) במושב---. היו הסדרי ראייה ששונו מעת לעת עם האב הכלוא ועם הסבים (הורי האב).

ביום 6.5.2008 הוגשה על-ידי הסבים (הורי האב) תביעה לבית המשפט למשפחה להעברת המשמורת על הקטינים לידיהם.  הטענה העיקרית בתביעה היתה כי הילדים רוצים לעבור לסבים (הורי האב) ויש לתת לרצונם משקל מכריע. נטען עוד כי הסבים (הורי האם) אינם מטפלים בקטינים כיאות, הקטינים מתלוננים על משטר נוקשה.

בית המשפט מינה את עורך הדין יחזקאל אליהו אפוטרופוס לדין של הקטינים שתפקידו לייצג את עמדת הקטינים ולהביא בפני בית המשפט גם את עמדתו באשר לאינטרסים של הקטינים.

5.         כב' השופט מרכוס ששב ודן בעניין המשמורת של הילדים מינה, בהסכמת הצדדים, את הפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב, המנהל הקליני של מכון "שינוי - המרכז הישראלי לתהליכי שינוי במשפחה, בפרט ובארגון" - כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר גוטליב מכיר היטב את המשפחה מהליך המשמורת הקודם, ולצורך כתיבת חוות דעתו הוא נפגש עם הילדים, האב הכלוא והסבים.

כב' השופט מרכוס קיבל תסקירי סעד ודו"חות של המטפלת הישירה של הקטינים, הגב' גלילי, וכמו כן נפגש מספר פעמים עם הקטינים. עובדתית נמצא כי הקטינים מטופלים היטב, תלמידים מצטיינים, ילדים אינטליגנטיים וחברותיים, הם חשים קרועים בין שתי המשפחות אולם העדפתם ובקשתם הינה לחזור לירושלים ולגור בבית הסבים (הורי האב). הקטינים ציינו במיוחד כי חשוב להם גם הקשר עם הדודה ש' המתגוררת עם הוריה. עמדת המומחים, ד"ר גוטליב והעובדים הסוציאליים, היתה שונה ושללה את האפשרות לחזור ולגור בבית הסבים (הורי האב).

במהלך הדיונים היו שתי התפתחויות משמעותיות. עקב מצבה של הקטינה ענ' היא נבדקה על ידי הפסיכיאטרית לילדים ונוער ד"ר ש' ארבל, שהגישה דו"ח ביום 27.2.2009. ביום 25.3.2009 הגישו הסבים (הורי האם) תגובה לבית המשפט קמא ובה שינוי בגישתם למשמורת והסכמה, כי אם ייקבע שטובת הילדים הינה שישהו במסגרת חוץ ביתית, הדבר יהיה מקובל עליהם. בעקבות כך ניתנה חוות דעת משלימה של ד"ר גוטליב שהעיר הערות נוקבות על המשך המאבק של הסבים משני הצדדים, מאבק שיצר מציאות קשה עבור הקטינים ולפיכך לא פסל את האפשרות כי הקטינים יגורו במסגרת חוץ ביתית. לדעתו אין מנוס מלבצע שינוי מהותי במערך החיים של הקטינים, שכן מחוץ לבית הסבים יהיו הקטינים מוגנים יותר מלחצים המופעלים עליהם משני הכיוונים ועל אף הניתוק המסוים מהסבים, מצב זה עדיף, שכן שתי המשפחות אינן מסוגלות אלא לשדר ולהעביר לקטינים מסרים סותרים ומבלבלים.

האפוטרופוס לדין של הקטינים, עורך הדין אליהו, הביא בפני בית המשפט קמא את עמדת הקטינים: ענ' מבקשת בנחישות לעבור לסבים (הורי האב), ואילו ער' אינו חפץ במעבר (אף כי הוא נוטה להיגרר אחרי אחותו הגדולה), עם זאת, לדעתו הקטינים שרויים בבלבול, הם אינם רואים תמונה ברורה, ולא חל שינוי נסיבות ממשי המצדיק העברת משמורת. האפשרות של הוצאתם לפנימייה נראית כיום מתאימה, ובלבד שיהיו ביחד באותו מוסד, ופתרון זה עונה לאינטרסים של הקטינים, שכן יש בו כדי לנטרל את קונפליקט הנאמנויות החמור בו הם שרויים.

6.         בהסתמך על חוות דעת המומחים, העובדות הסוציאליות והמטפלות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי יש לדחות את תביעת המשמורת של הסבים (הורי האב). נמצא, כי  הקטינים נחשפו במשך השנים לניסיונות חוזרים ונשנים של משפחת האב לפגוע באפוטרופסות של הסבים (הורי האם), גרמו להליכים רבים ובלתי פוסקים, לאי שקט של הקטינים, ופגעו בכך בצרכים הנפשיים והרגשיים שלהם, והראיה לכך ההתדרדרות במצבה הנפשי של ענ'. בשל נתונים אלה קבע בית המשפט קמא כי אין מקום ליתן משקל מכריע לרצון המוצהר של הקטינים לגור אצל הסבים (הורי האב), וקבע כי האחרונים אינם מתאימים לשמש משמורנים של הקטינים.

בית המשפט קמא מצא כי הסבים (הורי האם) מסוגלים לטפל בקטינים, על אף טעויות שעשו מיד פעם, אולם נוכח חוות הדעת האחרונות שוכנע כי השמה חוץ ביתית תשרת את הצרכים של הילדים, והחליט כי הפיתרון הוא איתור מציאת פנימייה או כפר ילדים בו יגורו הקטינים תוך הבטחת ניתוקם כמה שניתן מהוויכוחים הבלתי פוסקים בין שתי המשפחות.

7.         בערעור שלפנינו טענו הסבים (הורי האם) וכן האב כי טעה בית המשפט בכך שלא נתן משקל מכריע לרצון הילדים. עם זאת, הסכימו הסבים (הורי האב) כי הקטינים יגורו בפנימיית "בויאר" בירושלים.

המשיבים, הסבים (הורי האם), ביקשו לדחות את הערעור, ולעמדתם בית המשפט קמא איזן כראוי את צורכי הילדים והאינטרסים שלהם.

האפוטרופוס לדין של הקטינים, עו"ד אליהו, תמך אף הוא  בהשמת הקטינים בפנימייה. שופטי הרכב הערעור נפגשו עם הקטינים ושמעו מפיהם כי אינם רוצים לשוב ולגור עם הסבים (הורי האם), אינם מעוניינים בפנימייה (שכבר הוצעה) שכן אין בה פרטיות והילדים השוהים בה אינם לרוחם, וכי רצונם הברור הוא לגור בבית הסבים (הורי האב).